יש אנשים שמסתננים לחתונות.
מתלבשים יפה, אומרים מזל טוב. טועמים ממנות הפתיחה.
האמיצים שבהם נשארים אפילו לרקוד.
אני מסתננת ל"שִׁבְעוֹת".
קוראת את מודעת האבל. אומרת "תנוחמו מהשמיים". טועמת מהפיסטוקים.
לפעמים אוזרת אומץ ופותחת בשיחה.
יש אנשים שמסתננים לחתונות, כך שמעתי, בשביל הצחוקים.
אני מסתננת לשבעות, כדי להידלק על החיים שלי.

לגאיה יש חיים רגילים, בית רגיל, זוגיות רגילה.
עד שמגיעה שיחת טלפון אחת שקורעת את ליבה,
אבל גם מזכירה לה שיש לה לב.
המפגש עם המוות ועם אהבת נעוריה מטלטל את חייה של גאיה ומניע בה את הרצון להתרגש, לבחור, להתלהב, לאהוב. לחיות.

האם הבחירות בחיינו הן אכן שלנו? עד כמה הגבולות בחיינו נזילים? 
ולמה לעזאזל מעריכים משהו רק כשהוא איננו?

זהו סיפור מרתק, חכם ומשעשע, על חיים, מקררים ופיסטוקים.